ביקור אצל יואב קוטנר

היום הגשמתי חלום ישן שלי, לא סתם אומרים כשזונחים חלומות הם פתאום מתגשמים. נסעתי לגלי-צה"ל לפגוש את יואב קוטנר. הקדמתי באיזה שעה ומשהו. חשבתי שיואב מגיע הרבה זמן לפני התוכנית ומכין את רשימת השידור בתקליטיה. השומר שדיבר איתי דרך האינטרקום התקשר ליואב ובירר איתו אם להכניס אותי או לא, אבל בסוף נאלצתי בכל זאת להמתין ליואב בחוץ, בשיא החום כשהשמש דופקת לי על הראש. בזמן שעבר נכנסו ויצאו מהתחנה חיילים וחיילות, היה לי גם הכבוד לראות את עמליה רוזן (מלכת התקליטיה) מודל לחיקוי שלי במעט הדיסקים שיש לי (לעומת הדיסקים בתחנה) באיך לקטלג אותם.

אני ניסיתי להיות עירני ולגלות את יואב לפני שהוא מתקרב אליי, אבל פתאום הוא בא כמו משום מקום. פניתי אליו ב"צהריים טובים, יואב", אז הוא ישר שאל אותי - "אתה אהוד?". אמרתי לו שכן והוא אמר לי שהוא חשב שאני מישהו מבוגר יותר. "אני מצטער שהקדמתי", אמרתי מתנצל. אדם שיודע שהוא הולך לישון את החלום של חייו מקדים לישון. "אתה רוצה שאני אעשה לך סיבוב בתחנה?". שמחתי על ההצעה ואמרתי ליואב, "תודה רבה לך שאתה מגשים לי חלום". בתגובה לזה הוא אמר לי שלא טוב להגשים חלומות, כי על מה יהיה לי עכשיו לחלום? והביא לדוגמא שהוא לעולם לא הגשים את החלום שלו לפגוש את הביטלס.

יואב דבר ראשון אחרי שנכנסו לתקליטיה הראה לי מדפי תקליטים שהוזזו מהתקליטיה בגלל שהרצפה שם שקעה קצת. איפשהו קצת אחרי התקליטיה נמצא החדר של יואב. שאלה ראשונה ששאלתי אותו מתוך יום השאלות שבאו אחר-כך ולא היה לי כל כך נעים שאני מטריד אותו בהן, אבל אם כבר נפגשנו גם לא נראה לי לעניין שאשתוק כל הזמן, היתה אם הוא שמע על ה-DVD של הביטלס שיצא לאחרונה (מדובר באנתולוגיה שהיתה בזמנו בטלוויזיה). יואב התחיל לענות לי על השאלה ולא היה לי נעים לי לקטוע אותו כמה פעמים, כי פחדתי שאשכח את העיקר שבגללו אני שואל את השאלה הזו - אם ב-DVD הזה אפשר למצוא את אותו ביצוע של הביטלס לאחד משיריו של צ'רלס בוקובסקי (שמוזכרת בביוגרפיה של בוקובסקי - "לכוד במלכודת החיים המטורפים"). "מה זאת אומרת אם אני מכיר את זה? יש לי אותו כבר!". באמת לא יכולתי לצפות לתשובה אחרת מנציג הביטלמניה הישראלית, כך שאולי הייתי חצוף קצת בשאלה הזו כשהייתי צריך לקחת בחשבון שהוא ודאי מכיר את זה, בכל מקרה יואב המשיך ואמר שכדאי לרכוש את ה-DVD הזה, כי עד היום היה דיי קשה להשיג את הסרטים של הביטלס ומי יודע מה יהיה בעתיד, אבל אם אני רוכש את זה בגלל אותו שיר שאני מחפש אז שאני לא אהיה מופתע אם אני לא אמצא אותו שם.

יואב איחל לי שאצליח עם ספר השירים החדש שלי (השני במספר) והזכיר לי את הסיבה שבגללה נפגשנו. אז באותה הזדמנות שהוא פתח את התיק שלו שחשבתי שהוא ה-ילקוטנר המפורסם שלו נתתי לו את הספר. הוא סיפר לי שגנבו לו את ה-ילקוט ובמקום זה הוא מסתובב עם איזה סתם תיק שחור. הוא שם בו כמה דיסקים שהיה צריך לשידור. הוא דיפדף בספר ואמר שהוא יודע שאני מושפע מבוב דילן, אבל הוא מוצא אצלי גם קצת ליאונרד כהן. אז אולי אני מושפע מהיהודים הנודדים בכלל, כי אחר-כך יואב אמר ששם הספר שלי גם מזכיר לו את השיר של פול סיימון Heart and bones (שנמצא באלבום באותו שם, שיצא ב-1983) שנפתח בשורה: One and one half Wandering jews / free to wonder wherever they choose את הציטוט הזה יואב שלח לי לדוא"ל כשכבר הייתי בלילה בבית וביקשתי להיזכר בזה.

המשכנו בסיור בתחנה כשיואב אומר לי "אחריי". טיפסנו במדרגות לקומה מעל. יואב פתח דלת של אחד האולפנים וישבה שם ציפי גון-גרוס ("ספרים רבותי ספרים") שהיתה בין אלו שיצאו מהתחנה בזמן שחיכיתי בחוץ ליואב עד שיגיע מהבית. "לדעתי", הוא אמר לי, "אתה צריך לתת לה ספר". אז ציפי ענתה לו שזה בסדר כבר דיברנו. הרגשתי קצת נבוך מזה שיואב התפלא ושאל איך הספקנו להכיר? זה היה זריז. כשהוא סגר את הדלת של האולפן בו היא ישבה, הוא שאל אותי איך זיהיתי אותה. עניתי לו שפשוט לפי הקול שלה ופניתי אליה, אבל יואב חשב שזה יותר בזכות הספר שיצא לאור על ההסטוריה של גלי-צה"ל. אחר-כך המשכנו לעלות במדרגות. הוא הראה לי איפה מתכננים את לוחות השידורים ומשבצים את העובדים. מי יעבוד עם מי ומתי וכו'... היה שם חייל שטעה בכל מיני פרטים, בעקבות כך יואב הרגיש שהוא לא כלכך איתו ודפק לו על הכתף כמה וכמה פעמים כמו שדופקים על טלויזיה מקולקלת, עד שאותו חייל אמר ליואב שיפסיק להרביץ לו כי הוא עדין. כמובן שהכל ברוח טובה.

אחרי הביקור אצל אותו חייל ירדנו לכיוון האולפן. קשה לי עם הבעיה המוטורית שלי יותר לרדת במדרגות מאשר לעלות. יואב שם לב לזה ושאל אם הכל בסדר. הוא הציע (כמובן בצחוק) "אם אתה רוצה אני יכול לסדר לך שחיילים יסחבו אותך על אלונקה". "זה בסדר", אמרתי לו וגיליתי לו שיש לי בעיה מוטורית שלי שנגרמה כתוצאה מחוסר חמצן בשעת הלידה. הסיור בתחנה כשהוא מציג אותי בפני כולם בשם שלי ואומר שאני "המשורר, אהוד בן-פורת, הדילן הישראלי" היה מחמיא מאוד והסתיים בלחיצת ידו של רס"ר התחנה. יואב נכנס לסוף התוכנית של יעל דן, לא לפני שביקש ממני שאחכה לו בצד השני של האולפן. בחדר שיושבים בו המפיקים. כשקוטנר נכנס לאולפן יעל בדיוק דיברה עם מלכת היופי החדשה של ישראל, סיוון קליין מירושלים (שקיבלה את התואר שלה רק בלילה שעבר), אומרים שהיא מלכת היופי הכי צנועה שהיתה אי-פעם, וכמו שיעל ציטטה את עירית לינור הזכיה מגיעה לה ולו רק בזכות זה.

נכנסנו לאולפן בדיוק אחרי שגידי אורשר סיים להגיש את הפינה היומית שלו שנקראת "בילוי היום". "שלום גידי אורשר", פניתי אליו ונתתי לו עותק מהספר בלי לכתוב עליו הקדשה (מכיוון שזה היה ספונטני ובכלל לא תיכננתי לתת לו ספר), הוא לא הבין למה בדיוק אני נותן לו עותק מהספר, אבל אמרתי לו שזה בגלל שאני אוהב את מה שהוא עושה והוא אודה לי מאוד.

יואב אמר לי כשהיינו בחדר שלו שהוא הביא שיר שהוא מתכוון להקדיש לי אותו. השיר היה ביצוע של יובל בנאי ואהוד בנאי לאחד משיריו של בוב דילן. הופתעתי שלפני שהוא השמיע אותו הוא הקדים ואמר שיש לו היום אורח כבוד באולפן והציג אותי למאזינים כמו שהציג אותי לחיילים בתחנה כשביקש שיתנהגו אליי יפה. בדקות הראשונות של התוכנית היו ליואב בעיות עם האוזניות, הוא שמע את השידור רק באוזן אחת גם אחרי שניסה להחליף באוזניות אחרות. הטכנאי אמר לו שהוא אולי איבד את השמיעה באותה אוזן. יואב ביקש בינתיים עד שימצא פתרון לבעיה לשמוע את השידור ברמקולים שבאולפן, הטכנאי סירב בהתחלה. לא בגלל שזה לא אפשרי אלא בגלל שזה לא נראה לו לעניין, אבל יואב אמר לו שהוא לא נהנה מהתוכנית בצורה כזו, ואם הוא לא נהנה אז אף אחד לא נהנה. "אני דווקא נהנה מהשידור", ענה לו הטכנאי ושלח לתוך האולפן את העוזר שלו שיסדר לו את העסק. הבעיה סודרה ויואב ביקש לבדוק אם חלילה השידור יצא החוצה גם באוזן אחת. השידור היה בסדר, יואב נרגע. יואב משדר כשהוא משיאר אוזניה אחת תמיד על אוזן שמאל, בעוד שהאוזן הימנית מקבלת את האוזניה רק כשהוא מדבר למיקרופון. הוא הציע לי שגם אשתמש באוזניות, אבל מאחר ודיברנו ועם אוזניות היה יוצא לי לפספס בכל פעם את המילים הראשונות של כל משפט שהיה אומר ויתרתי בסוף על הרעיון לשים אותן. הסתפקתי בזה שאפשר היה להמשיך ולשמוע את השידור ברמקולים שבאולפן.

יואב חזר וקרא בספר במשך התוכנית, בזמן שהשירים התנגנו, אבל כמו שחזר ואמר לי זו לא הקריאה הרצינית שהוא עוד מתכוון לתת לספר. היו כבר כמה שירים שמצאו חן-בעיניו כמו זה שבגב הספר - "אם אתה רוצה לכרות לעצמך את היד הכותבת..." ו-"אני מקנא באדם הראשון" שהזכיר לי אותו כששאלתי אותו אם הוא יכול לומר לי מה אורך חייהם של הדיסקים. "שירים עצובים עושים לי את זה", אלו לדעתו השירים שנותרים בסופו של דבר בתודעה על המשוררים, ולא השירים השמחים שמזכירים לו באופן אישי את תקופת בית-הספר, אלא אם כן מישהו מצליח לכתוב שיר שמח ברמה של דני סנדרסון. לגבי אורך חייהם של הדיסקים, לפי דעתו של יואב אם הם (הדיסקים) עשויים מחומר טוב אז הם מחזיקים הרבה מאוד זמן, רק שהוא שם לב שכמה דיסקים שיש לו עוד משנות ה-80' התחילו להחליד והוא כבר לא יכול לשמוע את השירים הראשונים המוקלטים בהם. "כבר לא משתמשים בתקליטים?", שאלתי אתו והוא הראה לי שלא זה שאין כבר פטיפון, אבל זה כבר לא נוח להשתמש בו כמו פעם.

בהקדשה לספר שנתתי ליואב כתבתי, "בהוקרה על שנים של האזנה... מאז 'רדיו רדיו' ובאולפן הראתי לו שאני זוכר שכשהתקליט הראשון של אהוד בנאי עם הפליטים יצא, הוא הזמין את אהוד ואת יוסי אלפנט ז"ל אליו לאולפן יום אחד יום. "כן", הוא אמר מהנהן בראשו, "היו זמנים". כשעברנו לדבר על מאיר אריאל ז"ל, יואב בדיוק עמד לשים את "בלוז כנעני" שאהוד בנאי כתב לזכרו של מאיר, ואמר לי תראה איזה צירוף מקרים. ספרתי לו על אותה שיחת טלפון אחת ויחידה שבה יצא לי לומר למאיר שלמרות התקופה הקשה (כתוצאה מההתבטאות שלו על ההומואים) אני זוכר לו את הימים היפים.

השעה עברה מהר. אחרי שהשידור תם ויואב עמד לסגור את התיק שלו, אמרתי לו שאני חושב להמשיך מגלי-צה"ל לעזריאלי ולקנות כמה דיסקים. או את החדש של שלום חנוך 'אור ישראלי' או את דיסק הבכורה של עופר שריקי (שמזכיר מאוד את מה שאהוד בנאי עשה עם הפליטים) שיואב בחר אותו לאלבום השבוע, וזה אומר שהוא משמיע קטעים ממנו במשך השבוע.

כשיצאנו מהאולפן נכנס אריה מליניאק לשדר את התוכנית שאחרי יואב קוטנר וזו "יש עם מי לדבר". הם שוחחו ביניהם. לא ניסיתי להבין על מה, אבל שמתי לב שהם הזכירו את העובדה שהטלויזיה דלוקה על התחנה הלא נכונה. במקום לצפות ב-Sky news אריה מעדיף לצפות בכדורגל, במיוחד לקראת המשחק בין צרפת לישראל שיהיה מאוחר יותר בערב. עד שיואב לא סיים את התוכנית באופן רשמי, אריה השאיר את המפתחות שלו ויצא לסדר דברים אחרונים עד לתחילת השידור שלו. בדרכנו החוצה אמרתי ליואב שיהיה בטוח שיש לו לפחות מאזין אחד שמקשיב לו כל הזמן והוא אני.

ממש מחמם את הלב לראות איך החיילים אוהבים אותו. ראיתי את זה בכניסה כשהם שאלו אותו כל מיני שאלות, וביציאה כשהיה אפילו חייל שהוציא את הכומתה שלו מהכתף והתחיל להשתחוות לפניו כמה פעמים. יואב לא הרגיש הכי נוח עם זה ואמר שזה לא הזמן המתאים כשיש לו אורח, אני עוד עלול לחשוב שההצגה הזו אמיתית. חשבתי שדרכנו תיפרד בגלי צה"ל, אבל יואב רצה שנמשיך לשוחח והזמין אותי למכונית שלו, בזמן שהוא שואל אותי לאן אני ממשיך. אמרתי לו שאני אבדוק אם החברים שלי לא עסוקים וסביר להניח שאני אקפוץ לאחד מהם. בדרכנו למכונית שאלתי אותו על הבן שלו, יונתן שיצא לי במקרה להיכנס לאתר שלו ולקרוא כמה סיפורים שכתב. אז יואב תיקן אותי שזה לא בדיוק האתר שלו. הוא פשוט רק פירסם שם כמה מהסיפורים שכתב. יואב שמח לגלות שאני זוכר גם את השיר שהם שרו שניהם במלחמת המפרץ הראשונה באחת התוכניות שלו. הוא סגר לי את חגורת הבטיחות, כי איכשהו היתה תקועה. המשכנו לדבר, אבל הוא התנצל שהוא קודם חייב למיין את ההודעות שנכנסו לתיבה הקולית שלו. נראה שתוך שעה אחת הוא התמלא בלא מעט שיחות.

היו נושאים כמו על ערוץ המוסיקה 24 שאמור להפתח שנשארו פתוחים, אבל על "מומה" לא שכחתי לדבר. הוא גילה לי שרק בגלל שכתבתי הודעה בפורום המוסיקה שהאתר חוזר לפעול הוא הוצף בכניסות בכמות זו שאילצה את אלו שעובדים עליו לסגור אותו עד לפתיחה הרשמית. שאלתי אותו מתי הפתיחה המחודשת הרשמית, הוא ענה לי שמחר. רק שבגלגול הזה הוא לא נמצא חוץ מהדברים הישנים שכבר כתב. אמרתי לו שאני חושב ש"מומה" זה הדבר היפה ביותר שנוצר מאז קום המדינה. אז יואב אמר לי, "חכה, עוד לא ראית את הילדים שלי". אמרתי לו שיסלח לי, אבל כאבא הוא משוחד וכל אבא היה אומר את זה על הילדים שלו, אז הוא ביקש שלא אשכח שהוא גם אבא של "מומה". בעבר פגשתי את יואב ברחבת האודיטוריום של חיפה, אז (בסוף שנות ה-80'), הוא לא ממש הכיר אותי. נפגשנו רק לאיזו דקה בה ביקשתי ממנו שיעניק לי חתימה שעד היום יש לי אותה. היו איתו חברים שצחקו עליי כשביקשו שיחתום להם על הזרוע. אז נעלבתי, אבל היום אחרי שנפגשנו אני יכול לומר שאני מבין את ההומור של האיש היקר הזה. לראות את יואב משדר, זה כמו לראות איזו הצגה. לא סתם היה חייל שישב איתנו לקראת סוף הפגישה שאמר שליואב יש קהל. ליואב יש קהל תרתיי משמע.
יואב הוריד אותי ב"הבימה", משם המשכתי את דרכי לביתי שבצפון הארץ. אחרי שהגעתי הביתה התיישבתי לכתוב על החוויה הזאת והתחלתי לחוש רייקנות. הגשמתי חלום שלא יכולתי לחלום שיהיה כלכך טוב כמו שהיה.

נכתב ע"י אהוד בן-פורת (2/4/2003)